אז אני עכשיו בשלב הדפרסיה.
עבדתי כל כך קשה על משרה מורכבת והייתי בשיא של המאניה כשהבאתי פייפלין מעולה של מועמדים בפרק זמן קצר, ושני מועמדים סופיים להצעת שכר.
ואז זה קרה.
מאחד נפרדנו בהסכמה והשני רצינו נורא.
רצינו ברמה שהיינו מוכנים לעשות הכל כדי שיבוא.
מה לא הצענו? כסף, בונוס, אופציות, עלית שכר מובטחת אחרי שנה.
הפגשנו אותו עם אנשים מדהימים בחברה, שייחשף ויראה כמה מקצועיים ונעימים האנשים אצלנו.
ואז אני שבוע מתהלכת בין המאניה לדפרסיה. מורידה את הרגל מהגז, לא ממהרת להמשיך עם סורסינג, בעיקר כי המועמד משדר שהוא לגמרי בעניין אבל צריך עוד קצת זמן לחשוב.
ואז הוא נעלם.
קצת כאילו מישהו זרק אותי, אפילו לא נפרד בהודעת סמס.
בדרך כלל אני לגמרי מתגברת, מתורגלת ולא מתרגשת מכלום אבל הפעם, וואלה התבאסתי.
התבאסתי כי ראיתי איך כל עמלי ירד לטמיון.
איך חזרתי לנקודת ההתחלה.
איך הייתי כל כך קרובה לסגור את המשרה ולהמשיך לבעיה הבאה שעלי לפתור.
אז אני צריכה להרים את עצמי ולחזור לנקודת ההתחלה.
כל הזמן אנחנו מדברים על זה שגיוס זה לא ריצת ספרינט אלא ריצה למרחקים ארוכים, והאמת שאני באופן אישי מרגישה שהחיים שלי כמגייסת הם יותר כמו אינטרוולים קשוחים של קרוספיט.
אני מעדיפה לשרוף את השרירים והמוח ולהביא תוצאות, ואחרי זה לפרגן לעצמי בחמש דקות מנוחה.
ועכשיו אני בחמש דקות מנוחה, או יותר נכון בחמש דקות הדפרסיה שלי.
מותר לנו להתאבל על מועמדים.
גם ככה לגייס נהיה קשה יותר ויותר.
אז עכשיו אני בחמש דקות המנוחה שלי, לפני שאני חוזרת בראבק להביא את העובד/ת החדש/ה .
כולנו נכשלים וכולנו נשברים.
אבל אני יודעת שעשיתי את ההכי טוב שלי ושההחלטה של מועמד/ת היא בסוף אישית לו/לה.
וכשאני יודעת שעשיתי את ההכי טוב שלי, הדפרסיה חולפת בדיוק כפי שהגיעה.
אני אוהבת את המקצוע, ונאמנה לדרך שלי גם כשבדרך יש פתאום תפניות ומחסומים.
אבל אני הכי אוהבת את המאניה, ותחושת ההצלחה כשהיא מגיעה. והיא מגיעה.
